פסטיבל החטופים/רפי לרנר
הקוראים של השורות הבאות יעוטו עלי מן הסתם נוכח כותרת המאמר, אך כמי שלמד קולנוע וטלוויזיה, וצורך אלפי שעות אקטואליה מגיל 14, יש לי קצת ידע, פרספקטיבה וניסיון בעולם התקשורתי חרף אי השתלבותי בתחום. הפער ביני לעיתונאים המסקרים את המרחש בארץ נעוץ בין היתר במקורות שסובבים אותם והם אלו שמניעים את עבודתם, וכך מייצרים את המציאות. אני בניגוד אליהם רק מביט מהצד באופן פסיבי ומנתח כראות עיניי את המתרחש. השאלה העיקרית שתידון במאמר זה תעסוק בתפקיד העתונאי המייצר לא פעם הבניה תודעתית של המציאות בה אנו חיים אשר גורמת למנהיגים שם בצמרת המדינה לפעול. כאשר הוא עצמו מבין את התהליכים המניפולטיביים בדרך הבאת הידיעה אל הצורך אותה. בהמשך אתמקד במחירים שאנו כחברה וכפרטים משלמים באי ההבנה של איך פועלת תקשורת, ואת מי היא משרתת? בעידן בו המיידע נגיש לכל דיכפין, בין אם יש לו השכלה ויכולת ניתוח אנליטית את ה"מציאות" בה אנו חיים, ובין אם לוו, חשוב להבין לעומק מה בעצם מתרחש סביבנו. ומדוע הנני מכניס את המושג מציאות למרכאות? כי נדמה לנו לעיתים כי כל מה שאנו רואים, קוראים, ושומעים מוטמע בנו כה"מציאות". וזאת טעות מיסודה. בעידן בו כל אחד יכול לייצר "אירוע חדשותי" לכאורה, ולייצר "דרמה" גורמים לגופי התקשורת המסורתיים להנמיך את טיב עבודתם ורק להביא את הידיעה שתייצר "התרחשות תקשורתית, שתביא בסופו של דבר לשורת רווח הכלכלי. כך בדיוק מרדדים את השייח הפוליטי והציבורי.
מנגד יש את הפוליטיקאי שתלוי לא אחת באמצעי המדיה השונים שמתאים את עצמו אליהם כדי לקבל חשיפה/תשומת לב תקשורתית. בעבר זה היה דן שילון שגרם לבייגה שוחט לחבוש תרבוש ולצלצל במשולש, היום זה פוליטיקאי אחר שצועק בחוצות העיר להחזיר את החטופים בכל מקרה, ובכל מחיר, שאם לא כן, סופה תשטוף אותו מכל מקום אפשרי. הוא מבין לעצמו כי מדובר בסיכון ביטחוני ידוע מראש. הוא מבין היטב כי מערכת הביטחון לא תוכל הלכה למעשה לעקוב אחר כמות גדול כל כך של רוצחים שישתחררו מהכלא ולמנוע מהם לחזור ולרצוח בנו, אך למען השארתו במשחק הפוליטי, הוא חייב לשקר לציבור ביודעין להגיד את מה שההמון רוצה לשמוע.
התקשורת שהתמסחרה יותר ויותר עם השנים חייבת לרצות את הקהל ולהביא עמדה שתשקף את רצונו. לדוגמא נוספת: כל פעם במהלך אייטם/ראיון בו נזכרת המילה "היסטוריה" מייד המראיין/נת יעצור את הדובר ויגיד: "כן אדוני, אבל אנחנו לא רוצים לעסוק עכשיו בעסקת ג'יבריל, אנחנו רוצים לדבר על מה שקורה עכשיו". כלומר, החשש המותנה של המראיין לעייף את הצופה/מאזין/הקורא בהתרחשויות עבר ולעשות הכל כדי שלא יעזוב את האייטם/הערוץ, מעביר אותם על דעתם, ולא מאפשר שייח מעמיק יותר על המשמעותיות העתידיות העלולות להיגרם מריצה לעיסקה בכל מחיר. חוסר הרצון של גופי התקשורת להעמיק בשייח ולהבין שבגלל עסקת ג'בריל השתחררו מהכלא הישראלי רוצחי יהודים שחזרו חיש מהר לרצוח יהודים נוספים, אמורה הייתה ללמד אותנו כי לחזור שוב על אותה פעולה שוב, ושוב לא מובילה אותנו למקום טוב יותר אלא להיפך. כך בדיוק בשם הרדיפה אחרי האישי, הריגשי, המסחרי, והצהוב מרדדים את השייח הפוליטי בארץ, מתרכזים רק במה שישאיר את צורך הידיעה מול מוסר הידיעה, ואם בשביל זה צריך להתעסק ב"צהוב" או ב"ריגשי", זה מה שנעשה. לכך יש מחירים שאנו האזרחים משלמים, ונשלם עוד בעתיד. מי שלא מוכן להכיר בכך, מסכן לא רק את עצמו, אלא מסכן את הכלל.
זאת השפה הפוליטית בה אנו חיים כיום. "תחייה את רגע התהילה שלך, וכשלא יראו אותך, תמות". אם האספסוף האלקטורלי צועק לך "להחזיר את החטופים עכשיו", תחזיר את החטופים עכשיו, ולעזאזל מה שיקרה אחר כך. גורמי הביטחון אומרים לא יקרה דבר אם ניסוג ממקום כזה או אחר, אז תקשיב להם, תיסוג לאחור. אבל אם חלק משיקוליהם נובעים מעייפות, וכל רצונם כעת "לסגור את האירוע"? מופרך? ואם הם כבר מכינים את עצמם לוועדת חקירה, לא ייטב להם כאשר כולם כבר בבית? זאת השפה, הכל כאן, מיד, ועכשיו. אין שום מחשבה על הדבר הגדול, שלא לדבר על העתיד. אותם אלף מחבלים שנשחרר יכו על חטא ויבקשו "להתגייר"? האם הם יצטרפו לתנועת "שלום עכשיו"? לאחר שחרורם? תחשבו על זה לרגע, אלף מחבלים. שניים מהם לדוגמה: רצחו את משפחת פוגל. (ה' יקום דמם) מה הם יעשו לאחר שחרורם? ונאמר שנעביר אותם למדינה אירופית שתקלוט אותם? באותה מדינה אין יהודים? מאחורי כל מחבל שרצח יהודי עומדת משפחה שאיבדה את יקירה. בכל אסיר שישתחרר בעסקה הזאת מצוי פוטנציאל רצח נוסף, אלא מה? אין אף אדם זולת הממשלה שחייבת לראות את הדברים במבט רחב יותר ולהכניס עוד כמה שיקולים בדילמה הקשה הזאת.
אני קורא ושומע את כל המילים הגבוהות, ומשפטי הרהב בדבר חוסר יכולתנו להמשיך לחיות כאן ללא עסקה כאן ועכשיו, בכל מצב, ובכל מחיר. ואני הקטן שואל: יהיו לנו את כל הכוחות לרדוף אחרי כל תתי האדם האלו שישובו להתהלך בינינו? נוכל להביט על עצמנו במראה כאשר מערכת הביטחון "תפספס" את אחד המשוחררים, וזה האחרון ירצח 7 יהודים, מה נגיד? "לא עמדנו בפרץ?" "פסטיבל החטופים הכריע אותנו?" כי "המציאות" בשטח אינה חופפת למציאות בתקשורת. על זה איש אינו נותן את הדעת. המציאות המשתקפת באמצעי המדיה השונים עוברת הרבה תהליכים עד שאנחנו הצופים פוגשים בה. לזה הצופים לא תמיד מודעים.
בכל מהדורת חדשות ממוצעת משודרות בין שמונה לעשר כתבות. להערכתי הצנועה על כל כתבה ששודרה שלושה עד חמישה כתבות הוגשו לעורך המהדורה ולא עלו לשידור. קודם לכן, עורך המהדורה קיבל מעורך הווידאו עוד עשר כתבות. כמה כתבות צולמו והגיעו לעורך הווידאו להערכתכם? כמה נושאים הגיעו לעמדת הכתב? שם זה עוד לא נגמר, כמה נושאים עניינים הגיעו אל תחקירני המהדורה? לכל זה צריך להוסיף את העמדות הפוליטיות של העושים במלאכה. כלומר, אם כלי "הקיבול" של המערכת מייצרת לנו את "המציאות", מה יש מסביב לכלי הקיבול? לא תמיד הצופה נותן את הדעת לאמצעי הייצור.
אם כך הדבר? והמציאות היא עניין פריך ביותר, לא ניתן למדוד אותה הלכה למעשה. ואם התקשורת היא הכלי שבאמצעותו מישהו "מעצב לנו חלק ממנה", מדוע העמדה של מעצב פלוני עדיפה על עמדתו של מעצב אלמוני? למה אני מטרחן אתכם בקריאת שורות אלו? כי כבר הפסקנו לחשוב מזמן. החברה הישראלית עסוקה רק בקליפות המשרתות את בעלי ההון (התקשורת מכל גווניה) ובשל כך הפסקנו לראות מי הטוב ומי הרע בסיפור הזה. הפסקנו לראות מי האויב שלנו. הפסקנו לחשוב שחמאס עלה לשלטון בזכות העזתים, על כן כל העזתים אחראים לטבח בדיוק כמו חמאס. רק שאצלנו לא רוצים לראות את זה. בשם "הנורמליות" התקשורתית המזויפת הפסקנו לראות מול מי אנחנו נלחמים. בשם הנאורות עושים לנו תבחינים בין "מעורבים" ל"בלתי מעורבים". כאילו שהבלתי מעורבים יצאו נגד מעשיהם של החמאס. "שיח מורכב" זה כמעט ביטוי גנאי. בשם "הטוב המשותף" לא נלבן בינינו לבין עצמנו מהי הדרך הנכונה ביותר לגרום לצד השני להבין ש"עם היהודים לא מתעסקים". האויב רואה שאין לנו זהות לאומית. בשם ה"האחדות בין פוליטיקאים" שכחנו איך לנהל שיח אחד עם השני. שכחנו מזמן מדוע ולמה אנחנו חיים כאן. התקשורת כבר מזמן הפסיקה להראות לנו את זה. פוליטיקאים משני צידי המתרס אינם מוכנים לשבת אחד מול השני באותו אייטם. ואחר כך "פרשנים" מדברים על "השמדת ערך הישראליות". ואף אחד מהם לא מסתכל במראה ושואל את עצמו: "אולי גם לי (העיתונאי/פרשן) יש חלק ונחלה במה שקרה?" וכותב שורות אלו עדיין לא העז לעלות על הכתב את צמד המילים "קבלת אחריות של מנהיגינו". כשכל ההוויה הישראלית מסתכמת ב"כאן ועכשיו", למה שיקחו אחריות על משהו? יש פסטיבל בחוץ, מדברים עליהם, אין פגיעה אלקטוראלית, הזיכרון הקולקטיבי עומד על בערך 0, ואחר שנה של "מלחמה" העומד בראש המדינה יתמודד לעוד קדנציה, כל זאת בשל צורת סיקור האירועים.
כי כמו שלפוליטיקאים יש אחריות על מה שנעשה כאן בשנים האחרונות, כך גם האחריות חלה על מעצבי ה"המציאות הישראלית". התמכרנו לנוצץ, התמכרנו לצהוב ולשטחי. "הכותרת" חשובה, ולא גוף הידיעה. ה"מעשה המוגמר" חשוב, ולא השלכותיו. אין עבר, אין עתיד, אין מהות לכלום, רק מה שיש עכשיו. "גלעד שליט יורד מכבש המסוק, וראש הממשלה מחבק אותו". ואלף מחבלים השתחררו מבתי הכלא, את הידיעה הזאת נצניע, לא נשבית שמחות. נחבק את אם החטופה בשידור חי. נזיל דמעה אם צריך. זה יוסיף צבע, רגש, ואולי ההחלטה המתבקשת תיפול. שום דיון על מה המשמעות של עסקה בכאלו תנאים בטווח הארוך אינו מתקיים כאן. לו הייתי נדרש לנעוץ את הסיכה על הרגע שבו התקשורת פסקה לעסוק בתוכן של המתרחש בארץ, הייתי מסמל בין היתר את עימות הבחירות 1999 שאהוד ברק לא הגיע לאולפן של ניסים משעל כקו פרשת המים ששינה ודירדר את השיח הפוליטי הישראלי. בנקודת הזמן הזאת הזדהמה והתבהמה צורת השיח בארץ. שם נזרע זרע הפורענות מי שלא מדבר בתדר הכותרתי המדויק והמצופה, מייד משסים את דבריו. מי שידבר על תוכן, כמעט יושתק. ה"תדר" התקשורתי הזה זיהם הלכה למעשה כל חלקה טובה בחברה שלנו. הדבר הביא לכך שראש ממשלה כבר לא סופר את התקשורת אלא רק עושה בה שימוש על פי האינטרסים הנוחים לו. לחילופין, תוכנית כמו "פופוליטיקה" של הערוץ הראשון אומנם הביאה בשנות התשעים של המאה שעברה את שני הצדדים לאייטם אחד, אך הרבה פעמים המנחה הלהיט את ה"שחקנים" על המגרש כדי לייצר רעש, כדי לייצר דרמה. התוצאה הישירה לכך הייתה שאומנם היה שיח בין שני הצדדים, והרבה פעמים שיח צעקני, מפוזר ולא ברור, מאידך גם ההתגוששות לשם ההתגוששות מטמיעה בקרב הפוליטיקאים השונים יכולת לנהל איזשהו דיון שהיום איננו קיים. אם כן, מה עדיף? ברטרוספקטיבה אני חושב שחוסר דיון חמור יותר מאי קיומו. כי כשיש שיחה, גם אם היא קלוקלת, יש בירור פנימי לאן אנו כאומה רוצים ללכת? כיום גם זה אין לנו. אם איש בתקשורת הישראלית לא מכריח את ראש הממשלה להתראיין אחד על אחד מול מראיין המצוי בכל נבכי הפוליטיקה הישראלית, למה שייקח אחריות על דברים גדולים מכך? מישהו מבין ה"צעקנים" היושבים בדיוני ועדות הכנסת היה נותן לילדיו לצפות בהם מבעד המרקע? אני בספק גדול. וזה מקרין על כל המערכות באשר הן. חברה בריאה היא זאת שיודעת לנהל פולמוס פוליטי ער ונוקב שבסופו יש הכרעה. שום ממשלת אחדות לא תרפא אותנו, אלא רק תשרת את הפוליטיקאים שלנו. כל שורה הנכתבת כאן אינה חדשה כלל ועיקר. כולם יודעים זאת, ובכל זאת אין צדיק אחד בסדום שלוקח את יאיר לפיד וביבי נתניהו מושיב אותם סביב שולחן אחד באולפן אחד, ומתחיל לשאול את שניהם שאלות. וגם אם זה יאיר לפיד מול סטוק או סמוטריץ' אין בכך שום פסול.
גילוי נאות: אני לא איש ימין, רחוק מכך. אבל יש צדק במה שבן גביר וסמוטריץ' אומרים. מדינה לא יכולה לצאת מדעתה בשל 100 חטופים, גם אם הם נחטפו מביתם בפיג'מות, עד כמה שזה נשמע איום ונורא. ומדינה החפצת החיים לא נוטלת על עצמה סיכונים ומשחררת 1000 רוצחי יהודים שישובו לרצוח עוד יהודים. כל "פסטיבל" מסתיים ולאחריו מתחיל פסטיבל חדש. ולפעמים פצועי הפסטיבל הישן לא יזכו לשיקום, ולא ליחס. והתקשורת כבר תהיה עסוקה ב"פסטיבל" החדש, הנוצץ יותר. אל תוך באר הבירוקרטיה הם יושלכו מיד. איך אני יודע? ההיסטוריה מדברת בעד עצמה. ארכיון הכתבות שמוטמע בתוכי זוכר את אותן כתבות על הלומי הקרב אחרי מלחמת לבנון השנייה, משה סילמן ז"ל ששרף את עצמו למוות בזמן ה"מחאה החברתית" ב-2011. מגורשי גוש קטיף שעדיין נושאים עימם את צלקת "פסטיבל הגירוש", אסון הכרמל, אסון מירון, וקצרה היריעה. הכל סוקר כמו "פסטיבל" כזה המשרת בעיקר את המסקרים אותו.
במדינה "נורמלית" הפרט הוא לא יותר משבע מספרי תעודת הזהות שלו. קל וחומר לא פקטור בקבלת החלטות. כואב ככל שזה נשמע. ומנהיגות בריאה ולא פופוליסטית תמיד רואה את טובת הכלל על פני טובת הפרט. שאם לא כן, המדינה תחדל באמת להתקיים, ולא כמו ההצהרות הנבובות שאומרות "שאם לא נחזיר את החטופים נחדל להתקיים". המדינה תמשיך להתקיים גם בלי המאה אנשים הללו בדיוק כמו שהיא המשיכה להתקיים אחרי השריפה בכרמל, ואסון מירון, אינתיפאדות למיניהן ושלל אסונות שקרו ועוד יקרו. במקרה דינה, כשהמדינה שואלת את עצמה מהו המחיר שאשלם בהחזרת החטופים, היא חייבת לענות לעצמה תשובה גם אם לא בהכרח תערב לאוזני האזרחים ברמה הרגשית. גם מימד הזמן העתידי עומד לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות. איך האויב יראה אותנו על פני ציר הזמן ההיסטורי. מעבר לכך, גם המימד הכלכלי צף ועולה. הרי חלק מהחטופים לא ישובו לעבוד ולא ינפיקו למדינה הכנסות, אדרבא, תהיינה הוצאות על אותו חטוף. כן, גם זה נלקח בחשבון במערך השיקולים הכללי של מקבלי ההחלטות. אגב, בחדרי חדרים בצמרת המדינה השיח הזה קיים. על זה איש לא ידבר בתקשורת. ואם הדבר כן יעלה, הדבר יוצג כ"תראו איך הפוליטיקאים או נערי האוצר שלנו מדברים על שורדי החטיפה?" אבל כל מי שעיניו בראשו מבין את זה. השיקום של אותם אומללים עולה כסף והרבה. מה המדינה כן תעשה? המדינה תחילה תיתן לשורדי החטיפה סל שיקום נאה, אבל בעת שנתרחק מ"האירוע" וניכנס לאירוע חדש, אז המדינה תכניס את אותם מוכי גורל למערכה בירוקרטית כזאת ושממנה הם יסיקו לבד שכבר היה מוטב לו היו מתים בשבי. זאת התקשורת על כל גווניה תציג רק כדי להטיל דופי במקבלי ההחלטות, ולא לתהות על עומקם של הדברים. התקשורת תשוב לעטוף חלק מאותם אומללים ותסקר את התייחסות המדינה לאחר שהסערה עברה, ואז נגלה שהמדינה הכניסה כל מיני תבחינים מתבחינים שונים כדי לברר מי באמת צריך את הכסף ומי פחות? בהמשך הם יעברו ועדות רפואיות כדי לברר מה מצבם הרפואי? הסיקור של העניין הזה ינוע על ציר שבין סקרנות מציצנית ועד בעיטה נוספת במערכת ששוב הפקירה אותם. כשכל דיון רציונלי ולו הרדוד ביותר מתפרש אצל מתווכי המציאות והתודעה כ"הפקרת החטופים", לא ניתן לנהל דיון אמיתי כאשר בקצה ישנו הסיכון הביטחוני. וכל איש צבא ושב"כ יגיד זאת. כשכל מבט מפוכח לעבר העתיד מתפרש כסהרורי, המדינה הולכת לאיבוד.
בשביעי לעשירי מדינת ישראל החליטה החלטה. ישראל תהיה ככל אומות העולם. כך היא גם יצאה למלחמה, בתנאים הפרוגרסיביים של העולם. נילחם באויב ובאותה נשימה נראה בהם שטופי מוח מסוממים. לא נהיה אכזריים שמא יאשימו אותנו בפשעי מלחמה. אם נהרוג בטעות ילדה של מי שהרג ילדה שלנו, נקים ועדת בדיקה לנסיבות האירוע. אחרת לא נוכל לטוס לחו"ל. בחרנו להיות נאורים, ובסוף מי יושב על ספסל הנאשמים בהאג? היהודים. מי הם אותם מעצבי הנאורות הזאת? גויים בסופו של דבר. האם האמריקאים עשו את התבחינים שדורשים מאיתנו אחרי פיגועי 11 בספטמבר 2001? האם מישהו מעז לומר מילה לסינים שמענים עצורים ממדינה שכנה שלא סרה למרותה? האם מישהו מעז להגיד משהו לרוסיה שכבשה את אוקראינה? בשם הנאורות הנוצרית אירופה הכניסה לתוכה מיליוני מוסלמים נבערים שבבוא היום יבעירו אותה. אז אולי אותם פרוגרסיביים יהיו חייבים להשיב מלחמה שערה ולהבין עד כמה הם צריכים את היהודים כמצפן המוסרי של העולם הזה.
הפסדנו את המלחמה הזאת, והפסדנו בגדול. נפסיד בענק אם 30 חטופים יחזרו בקושי בחיים והיתר בארונות. הפסדנו כי לא השכלנו להבין על מה המלחמה. הם בניגוד אלינו, יודעים על מה הם נלחמים. הם נלחמים על אל אקצא. הם רוצים את הבכורה על פיסת האדמה הזאת. הם נלחמים על הארץ הזאת כאשר הר הבית מול עיניהם. ולבסוף הם נלחמים על הנהגת העולם כאשר ידוע להם שאנחנו מנהיגים את העולם הזה. האם אנחנו מודעים לכל זאת? האם אנחנו נלחמים רק על המקום הקהילתי שלנו כאן? או על זכותנו על הארץ הזאת מימי אברהם אבינו? כן חברים: זאת השאלה האמיתית והעמוקה שעומדת לפתחנו. מה אנחנו יותר, ציונים או יהודים? עבדכם הנאמן יודע, אני כאן מתוקף היותי יהודי, וקודם כל מתוקף כך. התנ"ך הוא שטר הקניין שלי על הארץ הזאת. למי עוד יש כזה שטר? אנו חייבים להיות כנים עם עצמנו ולהגיד בקול צלול וברור: ארץ ישראל שייכת לעם היהודי, ורק לו. הפלשתינאים החיים כאן הם למעשה הפלשתים שתמיד חיו כאן אבל כאורחים, לא כבעלי בית.
כשנכיר בעובדה הפשוטה כי בזכות היהודים העולם עומד. לא בזכות אף אומה אחרת, יכבדו אותנו. יסורו למרותנו. אפילו אמריקה הגדולה. עם כל גודלה ועוצמתה לכאורה, רק בזכות היהודים היא נמצאת במקום שהיא נמצאת. לראייה, למי רוב המועמדים לנשיאות ארצות הברית משחרים לפיתם לפני כל מערכת בחירות? ליהודים. למה? כי שם מצויה הברכה. שם מצויה ההילה האלוקית. אין מה לעשות, בזכות הברכה שיש בנו, לסביבה יש ברכה. איפה יש שגשוג ופריחה? היכן שיש יהודים. הרי יש מדינות עשירות יותר מארצות הברית, ובכל זאת הן נחשבות מדינות נכשלות, וכי למה? כי אין שם יהודים. או לכל הפחות ההנהגה המקומית לא משכילה לשלב אותה בהנהגה הפוליטית, המדינית, והכלכלית. אנחנו מנגד מפסידים את המלחמה הזאת רק בשל ההדחקה הזאת. הדחקת היותנו המרכז של העולם. מתוכנו יצאו הנצרות והאיסלם. מתוכנו תצא הבשורה כשהר הבית לא רק יהיה איזשהו רעיון רם ונישא, אלא עמוד הטווח שלאורו אנו חיים.
לו היינו חיים את ההוויה הזאת בשבעה באוקטובר, תוך 48 שעות הכל היה נגמר. לו לראש הממשלה הייתה את התודעה הזאת, הוא מיד היה מצלצל לנשיא מצרים ומודיע לו שאם תוך 48 שעות כל החטופים לא יחזרו בגבול, אין למצרים צבא. לא צריך להיות איש מודיעין מדופלם כדי להבין שכל הברחות הנשק לחמאס הגיעו ממצרים תוך עצימת עין של כל ההנהגה הצבאית והמדינית. בד בבד היינו מורים למצרים לפתוח את הגבול ולתת לעזתים לעבור לשטחם על כל המשתמע מכך. מי שנשאר בשטח עזה לאחר אותם 48 שעות מת. לסגור להם מים, לסגור אספקת חשמל. לא להכניס גרגר קמח לרצועה. מטוס ממדינה זרה שהייתה זורקת ציוד מהאוויר לשטח הרצועה מופל מיד, גם אם מדובר במטוס של ארצות הברית. כל הדברים הללו היו מובילים לאחד מהתרחישים הבאים: עזה הייתה מתרוקנת לחלוטין, או שעזה הייתה הופכת לאיי חורבות על כל יושביה כמו שאנגליה עשתה לגרמניה בדרזדן במלחמת העולם השנייה. אז האנגלים הבינו כי אם הם לא יהיו אכזריים פעם אחת, הם יצטרכו להיות כאלו כל הזמן. מי ששכח אני אזכיר לו, בימים הראשונים לאחר הטבח יכולנו לעשות כל מה שרצינו, והעולם היה מגבה אותנו. אך ברגע שיצאנו למלחמה יחד עם המשקולות ה"מוסריים" של הפוגרס, הפסדנו את המלחמה.
המלחמה הזאת לא על שטח, אלא איזו דת תשלוט על חבל הארץ הקטן הזה. החזרת החטופים תשרת רק את מנהלי הפסטיבל. כעם, כאומה נפסיד. החטופים בראי ההיסטוריה לא יהיו אלא יותר מגרגר אבק. על מה אנחנו נלחמים חברים? האם זה על המקום הקהילתי שבנו? השטייטל שמכיר את אריה, משה, וחיים? או שאנחנו נלחמים על המקום שלנו כעם שזאת ארצו ומולדתו? אלו השאלות שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו נוכח "פסטיבל החטופים" הסובב אותנו.
ודבר אחרון על פסטיבלים ותקשורת. העם היהודי בכלל והחברה הישראלית בפרט נסמכת על ריטואלים, בין אם מדובר על חגי ישראל, ובין אם מדובר על ימי זיכרון. זמנים אלו לא נוצרו יש מאין. חברה החיה על חרבה חייבת לשמר לעצמה מוטיבציה בקרב בני הנוער להתגייס לצבא, שאם לא כן, עמי האזור יביסו אותנו. איך זה בא לידי ביטוי באמצעי התקשורת? על ידי אותן כתבות "מרגשות" על פצעינו הגיבורים, על המשפחות השכולות. כל פריים, כל סיקוונס נבחר בקפידה על ידי עורך כדי לשרת שתי מטרות עיקריות: לרגש את הקהל הצופים/קוראים/מאזינים. ולשמר רמת תודעה האומרת: הקרבתכם לא הייתה לשווא. למצלמה יש יכולת סגולית לקחת שני אנשים שיושבים במקום מסויים, ובאמצעות קריינות ועריכה נכונה לייצר דרמה שבלעדיה לא בטוח שהיינו שמים לכך לב. כשלוקחים נכה צה"ל שאיבד חצי מגופו ומכוונים אליו מצלמה ושואלים אותו: "אם היית יודע לפני המלחמה שתיפצע, האם היית רץ שוב למלחמה הזאת?" לעולם הוא יענה את התשובה במסגרת החברתית אליה גדל וחונך. תוסיפו לכל זה את האדרנלין שרץ בגופו מעצם נוכחות המצלמה שמכוננת לפרצופו שגם תורמת למה שמשתקף מבעד למסך. אבל החיים... החיים האמיתיים לא נמצאים במקום התקשורתי והפוליטי. החיים נמצאים כשאין עדשת מצלמה מול אותו חייל או אותה אימא ששמחה שבנה לא נהרג "ורק הפך לנכה". החיים נמצאים במעבר בין המיטה לכיסא הגלגלים. החיים נמצאים בכאבים האין סופיים. החיים נמצאים במאבק על הזכויות המגיעות לו ממשרד הביטחון שעוד לא התחילו. החיים נמצאים במקום בו יהיו הורים שיבינו שהנכה הזה הרס להם את החיים. כן, גם זה יש במסגרת הדבר הגדול הזה. שם נמצאים החיים. רק שהמבנה החברתי תרבותי לא יאפשר לנו להגיד דבר כזה, בוודאי לא מול מצלמה, שם בדיוק נמצאים החיים.
מה תפקידה של המצלמה באותה סיטואציה מעבר לריטואל? תפקיד המצלמה לסמל לחייל הבא שיצא להילחם להגיד לו? "הנה, אם תיהרג, אם תיפצע, נהיה שם עבורך. תהפוך לסמל לגבורה". ככה מייצרים מוטיבציה. תפקיד הצופה להבין שעושים בו שימוש כדי לקדם כל מיני אינטרסים כאלו או אחרים. תפקידו של הצופה להבין שזהו פסטיבל של אשליות. ככל שנשכיל יותר להבין את מערך השיקולים הרחב העומד מאחורי מייצרי ה"מציאות", כך אולי נייצר שיח חדש ואינטליגנטי יותר, ובהמשך נצמיח מתוכנו הנהגה נבונה שתפעל לטובת כלל המדינה ולא רק לטובת הקהילה.
